אני אף פעם לא הייתי שמה על התאומים.
כן כן, שמעתי שזה מדהים...כנראה שלא אזכה עוד לראות.
...אני רוצה לשתף אתכם בכתבה שראיתי בבלייזר, ואתם
יודעים מה? היא מאוד מאוד נכונה...
אני אני הולך לעשות copy and paste
תקראו
ותגיבו=======================
פצע פתוח אמריקה נאנסה. בדיוק לפני שנה תפסו אותה כמה בריונים בסמטה אפלה, עשו מה שרצו - ועכשיו היא כבר לא אותה מדינה. הגיבורה הגדולה הפכה לקורבן, והיא מתביישת. והיא כועסת. והיא מכחישה. והיא מאשימה. שנה עברה, ועוד אין לה מושג מה קרה לה, למה זה קרה ולאן בעצם היא הולכת מכאן
יונתן שם-אור, ניו יורק
שאלוהים יברך את אמריקה, כי עכשיו היא צריכה את זה.
קרעו לה את הצורה. קרעו אותה כמו שאף אחד לא עשה לה במשך 250 שנה, והיא עדיין הולכת ברחובות ניו יורק ולא יודעת מה לעשות עם עצמה.
הפסל של גברת אמריקה, זו עם הלפיד, צבוע בירוק. החור המדמם, שפעם עמדו בו שני מגדלים שניצחו את השמיים, מוקף סביב-סביב בבד יוטה. הצבע של הבד ירוק, כאילו לקחו אותו משמלת האבן הקרועה של אמריקה ועטפו בו את המותניים. שלא יראו את החרפה.
זאת לא אותה ניו יורק. זאת לא אותה אמריקה.
שנה עברה ועוד אין לה מושג מה קרה לה, למה זה קרה לה ומה עושים עכשיו. היא, שהיתה בתולה כמו מריה וגיבורה כמו זינה, כבר לא אותה בתולה ולא אותה הזינה. זאת זינה אחרת. אנסו את זינה. ועוד אצלה בבית.
הם יכולים היו לספוג 50 אלף איש ברעידת אדמה. הם יכולים היו לעכל התנגשות של שני מטוסים מעל וושינגטון, שיצנחו על הבית הלבן ויהרגו במקרה את הנשיא. הם יכולים היו לסבול מטאוריט שיחריב את פילדלפיה. אבל הם לא יודעים מה לעשות עם המכה הזאת. מה עושים עם הבושה. כמה בריונים ערבים תפסו אותה בחושך, בסמטה, ועשו לה מה שהם רצו.
אבל אמריקה עוד לא מבינה מה קרה לה. היא מתביישת והיא כועסת, היא מכחישה והיא מאשימה. היא עוברת את כל חמשת שלבי עיכול האבל, שהיא בעצמה גילתה והמציאה, אבל בדיוק כמו כל קורבן אונס היא לא מאמינה שיום יבוא והיא תגיע לפיוס והשלמה עם עצמה.
זה לא נעים לראות את אמריקה ככה. זה לא נעים לראות את האנשים של ניו יורק, שהולכים עכשיו עוד יותר מהר מאי פעם ומדברים עוד פחות זה עם זה. זה לא נעים לראות מיליוני דגלים שמציפים את אמריקה יותר מאשר כאן ביום העצמאות, מתנופפים בעליצות גדולה שרק מגדילה את הניגוד בינם לבין הפרצופים ההיסטריים של האנשים.
זה לא נעים לשמוע את אמריקה פותחת את הפה בטלוויזיה וממלמלת שטויות על החלום האמריקאי שינצח, כאילו כלום לא קרה. כאילו אף אחד לא רואה את החבלות. כאילו החלום עדיין עשוי מענני קצף סוכר ולא מצמר גפן של חדר מיון.
זה לא נעים להיות עכשיו באמריקה, אבל עוד יותר לא נעים להיות אמריקה.
זה לא קרה
אמריקה, שמתאבלת על בתוליה שככה נחמסו, היתה זאת שבכלל לימדה את העולם על חמשת השלבים של האבל. זה נורא אמריקאי, זה ברור כמו כל השלטים וההוראות שיש להם בכל מקום - הנחיות ברורות לגמרי, ברחל בתך הקטנה, שלא מותירות שום מקום להתפלספות. אבל מצד שני, מהצד האמריקאי, הן גם לא נותנות לך להתברבר.
האבל, אמריקה לימדה את העולם, הוא מסלול של חמש תחנות הכרחיות. כל מי שאיבד משהו בצורה טראומטית מוכרח להתאבל על זה, שלב אחרי שלב, תחנה אחרי תחנה.
כל אבל הוא פרידה, כל פרידה היא טראומה. לפעמים זו פרידה שלא מרצונך. פרידה מאדם אהוב, מבריאות טובה, ממעמד שהיה לך כשהיית, למשל, נשיא עם סיגר שובב, ועכשיו אתה רק בעל של סנטורית. ולפעמים זו פרידה מדימוי עצמי שהיה חלק ממך. אתה מתאבל על פרידה מאיבר בגוף שלך. יד. רגל. בתולים. אתה מתאבל על הסיגריות שפעם היו חלק מהחיים שלך. בלי העיבוד הזה של האבל אי אפשר להחלים.
האבל תמיד מתחיל בהכחשה. זו התחנה הראשונה. זה לא קרה. זה לא באמת. אין דבר כזה. משם עוברים אל הזעם, הכעס והעונש. אתה כבר לא מכחיש, אבל אתה כועס, אתה כועס על הדברים הלא נכונים. אתה כועס על עצמך, כי עמוק בפנים אתה משוכנע שאתה אשם, שעשית משהו לא בסדר, שהבאת את זה על עצמך. או שאתה כועס על העולם כולו. ולפעמים את כועס דווקא על אדם אחד, מאוד ספציפי ומאוד לא רלוונטי. ותמיד אתה כועס על מי שלא אשם, ומעניש את עצמך.
אחר כך מגיע שלב ההתמקחות לאחור. לו רק הייתי הולך לרופא אחר. אם רק הייתי שומעת בקולה של החברה שלי ולא עולה על המכונית הזאת. למה לא נשארתי בבית עוד חצי שעה. בכלל לא הייתי פוגשת את האנסים האלה ברחוב.
התחנה הלפני-אחרונה היא הדכאון. כבר לא מכחישים, כבר לא זועמים, כבר לא מתווכחים. סתם דכאון גדול. מסתגרים בבית ולא רוצים לראות אף אחד.
רק בסוף הדרך, בשלב החמישי, מגיעה ההשלמה והקבלה. לא כולם, אומרת התיאוריה, מצליחים להגיע אל השלב הזה, אבל מי שכן מגיע לכאן בונה לעצמו חיים חדשים, שונים מאלה שהיו לו קודם. הגלגל לעולם אינו סב לאחור. גם אם אמריקה תעבור בהצלחה את השלבים האלה ותשלים עם עברה, היא לעולם לא תשוב להיות זינה, הנסיכה הלוחמת והבתולה המנצחת. מעכשיו היא תמיד תהיה זינה שכבר אנסו אותה - ובמקרה הטוב היא תדע איך לחיות עם זה.
אבל זה עוד רחוק. בינתיים אמריקה נמצאת בתחנות הראשונות.
אזור הדמדומים
אמריקה יודעת שקרה לה משהו איום ונורא. היא לא אומרת שלא, אבל היא מצאה דרכים משלה להתמודד. קודם כל היא ערבבה, מהרגע הראשון, את שלב ההדחקה עם שלב הכעס. היא מדברת על זה בלי סוף, מנסה להטביע את הטראומה במלל. היא מקשקשת על זה בכל מקום ועם כל אחד, אבל היא חושבת שאם היא לא תקרא לזה בשם המפורש, זה אולי יימחק.
אמריקה מתעסקת המון ביום ההוא, זה שהיא מכנה "ספטמבר אילבן" ולא, למשל, "ההשפלה הגדולה הראשונה של אמריקה". אבל היא מתעסקת עם הדברים הלא נכונים. ככל שהיא צופה יותר בתמונות האסון שמוקרנות שוב ושוב, עם המטוסים שנכנסים במגדלים, עם האנשים שבורחים ברחובות, עם ענן העשן שהיה על העיר - היא מדחיקה עמוק יותר את המשמעות האמיתית של הדברים.
היא מראה תאונה. היא מראה את הדם, אבל לא אומרת מאיזה פצע הוא נשפך. היא נזכרת באלה שמתו, אבל לא אומרת מה מת בתוכה. היא מחפשת גיבורים בצורה כמעט נואשת, מנסה למצוא איזו זווית חיובית, אמריקאית-קלאסית, על מה שקרה. היא לא מעיזה להתעמת עם מה שזה אומר. אין לה אומץ להביט על עצמה כמו שהיתה אז, באותו יום, מדממת בסמטה וחצי עולם - אולי יותר - מציץ ושמח לאיד.
היא גם מכחישה את האונס הזה בדרך הכי אמריקאית שאפשר, הופכת אותו לתערוכת צילומים מדהימה בסוהו, וקוראת לה "החלקים מתחילים להתחבר". זה באמת מתחבר יפה מאוד: הקופה הרושמת מחברת את סכומי הפדיון, 25 דולר לתדפיס. אם מוכרים את זה, זה מוכרח להיות בסדר. זה לא יכול להיות כל כך נורא.
אמריקה מכחישה את האונס גם כשהיא מלטפת את הכבאי הגיבור שניסה להוציא אותה מהסמטה, אבל נבעט הצידה בחבטות הבריונים שכבר הספיקו לעשות לאמריקה מה שרצו.
זה טוב ללטף את הכבאי. זו הכחשה מצוינת. כבאי זה אש. כבאי זה שריפה. כבאי זה אסון טבע. אם זה רק אסון טבע, אולי זה לא באמת אונס. אולי זו לא בדיוק התקפה. אולי לא צריך לקרוא למה שהיה בשם האמיתי. אולי אפשר לקרוא לזה רק ספטמבר אילבן.
מהרגע הראשון היה שם גם כעס. שניהם - ההדחקה והזעם - התערבבו לאזור דמדומים אחד גדול. אפגניסטן חטפה את הכעס, רק שבמקום להכחיד את אל-קעידה השמידו המטוסים באלף פצצות דווקא את שלטון הטאליבן. אז לא פגענו במקום הנכון, אבל לפחות פוצצנו להם את הצורה.
עכשיו הגיע הזמן גם להרים את הראש, להפנות מבט אל הילד המטומטם של השכונה, סדאם חוסיין, ולהעיף לו סטירה. לא שלא מגיע לו - והוא גם באמת מסוכן, לא רק מטומטם - אבל הוא בעיקר תפס אותנו כשאנחנו כועסים. כועסים לכל הכיוונים.
בלומברג מעניש
יש כבר אמריקאי אחד שמביט לאמריקה בעיניים, וכמו גבר מכריח אותה ללכת אל הצעד הבא של מסלול האבל. פעם קראו לגבר הזה גנרל שייסקופף, שהיה מצעיד על רחבת המצעדים את הטייסים של "מלכוד 22", אלה שהצליחו להישאר בחיים בין גיחה לגיחה. היום לגנרל שייסקופף קוראים בלומברג, ועכשיו הוא כבר לא בצבא. עכשיו הוא ראש העיר של ניו יורק.
מייקל בלומברג רוצה לקחת את הכעס ולהפנות אותו פנימה. הוא מרגיש שאמריקה צריכה עונש מטהר. שתלקה את עצמה. שיכאב. אצל שייסקוף הם צעדו בשלשות; אצל בלומברג הם יפסיקו לעשן. לגמרי. בכלל. ניו יורק, התפוח הגדול של העולם, העיר שלא הולכת לישון, המטרופולין עם 50 אלף הברים, מגנט התיירים הגדול ביותר בעולם המערבי - תהיה נקייה מעשן של סיגריות. שיתפתלו כולם בייסורי גמילה. הרי בנו האשמה.
אל תגידו שאין הגיון לאסור עישון באופן מוחלט בעיר שהאוויר שלה מקבל ציון הנע בין "לא בריא" ל"מסוכן" בערוץ מזג האוויר מדי יום. אל תחפשו את התבונה העסקית בהרחקתם מהעיר של מיליוני תיירים אירופאיים, שלא יבואו לשום מקום שאי אפשר להדליק בו סיגריה ליד הבר שבו מחפשים - ומוצאים - את הבילוי ללילה.
אל תציעו לבלומברג, שהצית את הסיגריה הפרטית האחרונה שלו לפני 18 שנה ונורא דואג עכשיו לבריאות של המעשנים הפסיביים, להתנות אישור עישון בהתקנת קולטי עשן מעל דלפקי הברים, כאלה שזוללים כל מולקלה של עשן ברגע שהיא רק מציצה מהסיגריה או מהפה.
אין טעם. הכעס העצמי, העונש העצמי, הוא שלב בעיבוד האבל.
חבר מועצה אחד אומר לכתב של הניו יורק טיימס ש"עכשיו נוצר האקלים המתאים להעביר את החוק", זה שאוסר על עישון. האיש לא מסביר מהו אותו אקלים מתאים, והעיתונאי מניו יורק לא שואל. אין צורך. שניהם מצויים בדיוק באותו שלב. שניהם עומדים באותה תחנה של מסלול האבל.
לפני 80 שנה אמריקה עמדה במצב שמאוד מזכיר את מה שקורה לה עכשיו. אז זה לא היה אונס. אז זו היתה התנוונות. אמריקה נכנסה אל שנות ה20- של המאה הקודמת כמו לאורגיה רומאית. הכל מותר. חגיגה ברחובות.
אז, אמריקה הענישה את עצמה על ההתגרות בגורל. היא הפסיקה לשתות, והנביטה את הפשע המאורגן שסיפק אלכוהול לכל אמריקה. אחר כך, בשנות השפל הגדולות, כשמיליוני אמריקאים הפכו למובטלים שחיפשו אוכל בפחי אשפה, זה נעשה דומה להפליא למה שקורה היום. אמריקה התאבלה על אובדן - אז זה היה רק אובדן השפע, היום זה הבטחון האישי שאבד - והתמכרה לעונש היובש.
בלומברג, שעוד לא טיהר את העיר - החוק בדרך - כבר העלה את המס העירוני על הסיגריות. בניו יורק הן עולות שבעה דולר לחפיסה, כפליים מאשר בכל מקום אחר באמריקה, כולל בניו ג‘רזי, עשר דקות נסיעה ממרכז מנהטן. אז עכשיו מבריחים משם סיגריות לעיר, במקום האלכוהול של פעם. לא חשוב. העיקר העונש.
מתחילים להתמקח
אפילו באמריקה, שבה כולם מדקלמים את אותן הססמאות, שבה עיקר חופש הביטוי מתבטא בזה שכולם אומרים את אותם הדברים בדיוק - גם כאן התקשורת והפוליטיקה הן אלו שמגיעות ראשונות אל תחנת האבל השלישית, ההתמקחות לאחור.
הם עושים את זה בהססנות. זה עדיין לא שלב כל-אמריקאי, אבל אפשר כבר לשמוע את הקולות. כבר יש כמה תחקירים ראשוניים על מחדל המודיעין. איך השאננות והזחיחות עיוורו את העיניים של אלה שכל המידע היה לפניהם על השולחן. איך אפשר היה לדעת הכל, ואף אחד לא הבין.
אולי. כשבוררים חמישה פרטים מתוך מיליונים של חלקיקי מידע, זו לא בעיה לראות את הילד שמסתתר בתוך הציור של העץ. למעשה, קשה מאוד להאשים אנשי מודיעין שלא הצליחו להרכיב את הפאזל. על כל פנים, פה ושם כבר שומעים באמריקה את קולות ההתמקחות. פה ושם, ביום טוב במיוחד, אמריקה מראה שהיא על המסלול הנכון של עיבוד האבל.
מצד שני, עדיין קשה מאוד למצוא את הכתבות הגדולות שבודקות, למשל, איך שום מטוס של חיל האוויר האמריקאי לא הוזנק ליירט את מטוסי הנוסעים שיצאו מנתיבי הטיסה שלהם, ביחוד אחרי שהמטוס הראשון כבר פוצץ מגדל. עוד לא מוצאים את ההתמקחות הזאת.
ועדת החקירה, כלי ההתמקחות לאחור שכל הישראלים מכירים, עוד לא הוקמה בסנאט. עוד לא בודקים ושואלים מי היה אחראי על הבטחון הלאומי שלא תיפקד. אולי מפני שהאחראי לבטחון באמריקה הוא הנשיא, ועכשיו אמריקה עוד רוצה את החיבוק המרגיע של אבא.
כשאמריקה מתמקחת עכשיו לאחור, בטפטוף, היא עושה את זה כמו שהיא אוהבת. בארץ שבה הCIA- רצח את קנדי, במקום שבו הממשל מסתיר את גופות החייזרים שהתרסקו ברוזוול, זה לא מפתיע שהמועמדת לכהונת המושל של קולרדו ניסתה לנצח בבחירות עם הטענה שכל הפיגוע הזה היה למעשה קשר של הCIA-. תיאוריית קונספריציה היא סוג טוב של התמקחות לאחור, אבל אמריקה, כנראה, עדיין לא מוכנה לשלב הזה. המועמדת הפסידה.
בכלל, לא בטוח שאמריקה עוצרת בתחנת עיבוד האבל הזאת. כמו שזה נראה, אמריקה שועטת ישר לתוך הדכאון.
דיפרסיה אמריקאית
לא צריך הרבה כדי להפוך את ההיסטריה הטבעית הקלה שהיא ממילא זמזום הרקע, הרעש הלבן של אמריקה, לדכאון.
שלטי הרכבת התחתית כבר אומרים לך שיש דרך לנער מעליך את הדכאון וזורקים לך מספר. רק תטלפן. אנשי הבלון, תת הגזע האמריקאי שהתנפח כאן למידות קרקסיות, מתרבה במהירות. רואים אותם היום יותר מתמיד, וכולם יודעים שזה לא שומן. ככה נראית התמוטטות עצבים.
למרות בלומברג, ניו יורק מעשנת כמו ארובה. יותר מאי פעם. הרבה יותר. במסעדות ובבתי הקפה מקפידים להציב את שלטי איסור העישון - חוק זה חוק, אפילו עכשיו - אבל שמים מאפרות עם גפרורי נייר בתוכן על השולחנות שמתחת לשלטים. מה כבר יעשו לנו. מה כבר יותר גרוע ממה שכבר קרה. השערוריות הגדולות לא מזיזות לאף אחד. בימים אחרים, התרסקויות של חברות ענק וגילוי שכבה שלמה של אילי הון שבסך הכל היו גנבים גדולים היתה מסעירה את אמריקה. עכשיו היא שומעת ומושכת בכתפיים. אז מה.
שום דבר לא מסעיר עכשיו את אמריקה, חוץ, אולי, משני יתושי קדחת הנילוס שהתגלו במהדורות החדשות. אבל אפילו הם לא השאירו את האנשים בבתים.
עדיין עושים פה ספורט במכונים, ועדיין קיימת האובססיה האמריקאית שצריך למות בריאים, אבל רחובות ניו יורק מלאים עכשיו בנשים שלבושות כמו הפועלות הזרות בתחנה המרכזית של תל אביב אחרי יום עבודה, ובגדודים של גברים מבוגרים שהחליטו לוותר על החליפה והעניבה לטובת טי-שירט, עדיף ישן וקרוע. בשביל מה להתלבש.
ויותר קל להתחיל עם בנות. תעשה בי מה שאתה רוצה, הן משדרות מתוך הדכאון, מה שבא לך. התיאור הזה איננו סתם רושם מקרי של תייר מזדמן. זה מה שהאנשים אומרים כשמישהו, בדרך כלל זר, שואל אותם. אין מצב רוח, הם אומרים. הפחד יושב לנו כל הזמן בתוך הראש. משהו קרה לנו, הם מסבירים, וזה עוד לא נגמר.
אם התייר המזדמן מגיע מישראל, הם מיד מפתחים אחווה, ואומרים שהוא בטח מבין אותם, כי הישראלים, לדעת האמריקאים, סובלים עכשיו בדיוק מאותה מחלה.
לא בטוח.
קורבן כמו כולם
בסוף תהליך האבל צריכה לבוא ההשלמה.
אמריקה, שהותקפה על אדמתה שלה אחרי רבע מילניום שבו הצליחה למנוע את זה, תצטרך לקבל את העובדה שאמריקה אחרי ספטמבר אילבן הזה היא לא אותה מהות. היא משהו אחר.
בתת המודע הם כבר יודעים את זה. לכן ההכחשה, לכן הענישה העצמית, לכן ההתמקחות לאחור, לכן הדכאון. אמריקה, שהיתה הטורף העליון בשרשרת המזון, זה שאף אחד לא יכול לו, הפכה בעצמה לטרף שאפשר לנגוס בו.
אמריקה שהיתה כולה בטחון עצמי שובה לב, זו שמרחמת בטוב לב מגחך על כל מי שאיננו היא, איבדה את הבטחון ועכשיו היא מחפשת בעצמה רחמים. היא כבר לא יכולה ללכת ברחוב ולחשוב שלה זה לא יקרה. זה כבר קרה.
עכשיו היא כמו היהודי מהגולה, שידע כי תמיד יש מישהו בחוץ שלא רק רוצה, אלא גם יכול לפגוע בו. עכשיו אמריקה היא השחור האמריקאי, זה שעדיין פוחד כל הזמן, כל רגע בחייו, שאיזה לבן יקח מגלב ועוד פעם ישים אותו במכלאה.
עכשיו אמריקה היא כמו כל אשה, לא זינה הלוחמת. עכשיו היא יודעת שהיא לעולם תהיה טרף פוטנציאלי לכל זכר מזדמן, ולכן היא נזהרת בתנועות שלה ובתזוזות שלה. היא תמשיך עם זה כל החיים.
עכשיו אמריקה היא יהודי, שחור, אשה. אשה רגילה.
אמריקה כבשה את העולם. זה נכון. האשה הירוקה עם הלפיד הגיעה לכל חור והפכה את כל העולם לקצת יותר או קצת פחות אמריקה. היא עשתה את זה עם הכלכלה שלה ועם הכוח שלה, אבל היא עשתה את זה בעיקר עם מה שהיא. כולם רצו להיות קצת אמריקה, כי כולם הוקסמו מהילדותיות המנצחת, מההמחר האופטימי, מהבטחון העצמי.
זה מה שאמריקה עשתה, זה מה שהיא שידרה, זה מה שהעולם קלט. זה נגמר. אמריקה, שנאנסה על אדמתה שלה, כבר לא יכולה לשדר את זה. היא איבדה את הבטחון העצמי המוחלט, וזה לא יחזור. אף פעם. אמריקה הזאת מתה.
העולם נעשה יותר ויותר כמו-אמריקאי, אבל בסוף הדרך הגלובלית הזאת, בסוף הכיבוש שכמעט הצליח - משהו איום ונורא קרה לה. במקום שהעולם יהפוך לאמריקאי, זו דווקא אמריקה שנעשתה דומה לשאר.
ועכשיו היא כמו כולם.
------------------
!We Are Vigilant
נכתב 
פרופיל
דואל
עריכה
ציטוט
אתר בית
נכתב 
עצבני!!! 
אתה לא 
נכתב 
נכתב 
נכתב 
