תגובה מאת: נתיב אלטר

הפתרון לבעיית זכות השיבה

נושא "זכות השיבה", עושה רושם, עומד לעלות על השולחן באופן יותר רציני. כיוון שכך, הגיע הזמן שנשתחרר מן הקבעון המחשבתי בנושא, ונתחיל לחפש פתרונות. הנה הצעה אחת:
הפלשתינים דורשים את מימוש "זכות השיבה". מאחר וזו דרישה אנושית וצודקת, הנתמכת גם בחוקים בינלאומיים וגם בהחלטות האו"ם, אין כל סיכוי שייסוגו ממנה. מצד שני, צודקת העמדה הישראלית הטוענת כי שני העמים, במצבם כיום, אינם יכולים לבנות חיים משותפים, והכרה בזכות השיבה תוביל בהכרח למלחמת אזרחים עקובה מדם. יש למצוא דרך לגשר בין שתי העמדות הצודקות הללו.
בעיניי, יש רק פתרון אפשרי אחד: במסגרת ההסכם שיושג עם הרשות הפלשתינית, ישראל תצהיר כי היא מכירה בסעיף 11 בהחלטה 194 של האו"ם, וכי פתרון הבעיה ייושב דרך סעיף זה. בדרך זו, נוכל להגיע במהרה להסכם שלום חלקי, כי הרשות הפלשתינית תוכל להגיע להסכם עם ישראל על שתי מדינות מבלי להרגיש כי היא בוגדת במיליוני הפליטים הפלשתינים, ותושג יתר יציבות באזור.
החלטה 194 קובעת כי על כל הפליטים לשוב לבתיהם "בהקדם המעשי האפשרי", וכי מי שיירצה יוכל לוותר על זכות זו ולהסתפק בפיצויים. מכיוון וברור ששיבת הפליטים כרגע אינה מעשית ותוביל לחוסר יציבות, הכרה בהחלטה הזו לא תחייב את ישראל לפתוח את שעריה באופן מיידי, אלא להצהיר כי היא ממתינה לכך שיתמלאו התנאים שניתן יהיה לכנותם "ההקדם המעשי האפשרי". הקריטריונים שישראל צריכה להציב הם: הכרה פלשתינית מוחלטת בזכותנו לחיות כאן, והוכחה כי הפלשתינים יכולים להשתלב בדרך החיים הדמוקרטית. הציבור הישראלי העתידי הוא שייקבע, באופן דמוקרטי, אם הוא יכול כבר לקבל אל קרבו את הפלשתינים הרוצים להיות חלק מן העם הישראלי.
הצהרה כזו, מלבד העובדה שהיא תסיר את אבן הנגף המונעת השגת הסדר בנושאים הניתנים כרגע לפתרון, תאפשר תחילתם של כמה תהליכים חשובים: ראשית, היא תאפשר לאותם כוחות בקרב ערביי ישראל המעונינים בדו-קיום להתחזק (מכיוון שהשגת דו-קיום תקדם את עניין הפליטים), ותחליש את הכוחות הבדלניים בקרבם. שנית, היא תאפשר לכוחות הדמוקרטיים בעם הפלשתיני להתחזק, שוב מאותה סיבה, ותהפוך את הטרור למנוגד לאינטרס הפלשתיני. שלישית, אותם פליטים המוכנים להסתפק בפיצויים יוכלו עתה לעשות זאת מבלי להרגיש כי הם בוגדים בעניין הפלשתיני הקולקטיבי, ויושג דילול של מחנות הפליטים, המהווים כתם על מצפוננו וחממה לטרור.
מדובר, כמובן, על תהליך של כמה עשרות שנים, אבל כל אחד שעיניו בראשו מבין כי שלום סופי לא יושג מהר יותר בשום דרך אחרת, ומן הסתם לא יושג בכלל (התביעה הישראלית מן הרשות הפלשתינית "לוותר" על זכות השיבה היא בדיחה – מנהיגות פלשתינית שתעשה זאת תאבד את הלגיטימיות שלה בעיני הפליטים, ומניה וביה גם את סמכותה לייצגם). הדרך שהצעתי מאפשרת תהליך שלא רק נותן תקווה לשלום, אלא גם תקווה לכך שנהפוך יום אחד ממדינה דו-לאומית, כפי שאנו כיום, למדינה חד-לאומית ומגובשת. יש סכנות בדרך הזו, אבל לא גדולות יותר מן הסכנות שבכל דרך אחרת.
ידוע לי שקשה לכם כרגע לדמיין את המציאות שתיארתי, אבל זאת רק משום שאתם חושבים על הישראלים והפלשתינים כפי שהם כיום. תרבויות משתנות, ואין כל סיבה לחשוב שהפלשתינים לא יוכלו להפוך תוך כמה עשרות שנים לאנשים שנוכל לקבל לתוך החברה. בני עדות המזרח מגיעים מאותו עולם תרבותי, ולפני 50 שנה היה קשה להם להפנים את ערכי הדמוקרטיה, והאשכנזים חשבו שלעולם לא יוכלו לעשות זאת. היום, איש לא יהין לטעון כך. לפני 50 שנה גם אי אפשר היה להעלות על הדעת שמפלגת חרות תהיה חלק מן הממשלה, והיא נתפסה כאנטיתזה לכל מה שמפלגת העבודה מייצגת, והנה חרות שותפה לניהול המדינה כבר 25 שנה, וקשה להבדיל בין שתי המפלגות. לפני 20 שנה היה קשה לדמיין שהחרדים יוכלו להיות חלק מן החברה הישראלית, והיום כבר בהחלט ניתן להעלות זאת על הדעת. אותו הדבר יכול לקרות גם עם הפלשתינים, וגם אם לא יקרה, לא תהיה בעיה, מאחר ואז הם פשוט יישארו בחוץ.
============

מעניין לא?
מה אתם חושבים?

------------------

אני לא חושב שיש מישהו במדינה הזו, מלבד הפלשתינאים, שמוכנים למימוש "רצון השיבה", כל זמן שהם אכן מבינים מהי משמעותו.

ואסיים בנימה אופטימית - תחי מדינת ישראל.